יקיצה עירונית

אסטרטגיות יציאה - ניהול אמנותי: דפנה קרון, רננה רז, מירב פרץ

ביוזמת עיריית תל אביב ובתמיכת קרן רבינוביץ' לאמנויות

משבר הקורונה כפה על האדם ריחוק מהסביבה שבה הוא נע ופועל בעקבות השתרשות התפיסה כי הגוף והמרחב מסוכנים זה לזה. כמו ערים גדולות אחרות, גם בתל אביב, העיר ללא הפסקה, תהליך זה קיבל ביטוי חזותי וחושי מובהק: התרוקנות הרחובות מאנשים, היחלשות תדרי הסאונד של ההוויה האורבנית לכדי 'מיוט' כמעט מוחלט, והאטה של מה טלי חתוקה מגדירה 'מקצב עירוני', אותו "[כ]מערך של תנועות ומסלולים המשכיים, שאינם מונוטוניים או זהים, שיש בהם הפסקות, הפוגות, שהויות ומרווחים שמושפעים מהקצב הפנימי שלנו וממה שאנו חווים מחוצה לנו" (חתוקה, 2008).

אל מול מה שנחווה בתחילת המשבר כהעברה מהכרח של מרבית פעילויות החיים לפלטפורמות דיגיטליות, לצד הניסיונות לפענח כעת את החזרה למרחב הציבורי והתנעתה המחודשת של העיר, יזמה עיריית תל אביב את האירוע אסטרטגיות יציאה בהשתתפות למעלה מ-60 אמניות ואמנים, שהתבקשו "להציע מחשבה ופעולה לקראת שינויים אפשריים בחיי התרבות באמצעות בחינה מחודשת של הקשר בין אמנות לקהילה, בין אמנים למרחבים ציבוריים שמישים" (מתוך האיוונט בפייסבוק). התבוננות במקבץ מייצג של עבודות שהוצגו באירוע חושפת מנעד מגוון של הצעות אמנותיות אשר מכוונות ליצירת 'מרחב מאפשר' של נוכחות, תנועה וביטוי בעיר, ואף מגלמות בתוכן את תובנות המחשבה והפרספציה מתקופת ההתכנסות הכפויה פנימה ואת האופן שהתגבשו לכדי ידע-גוף חדש.

בתים מבפנים. דירת שני חדרים - ניב שינפלד ואורן לאור. צילום: דור קדמי

החיבור המחודש בין הגוף לעיר התגלה במספר עבודות כאפיק ליצירת תקשורת בין אנשים. עבודת המחול דירת שני חדרים של ניב שינפלד ואורן לאור מ-2012 הוצבה בכיכרות דיזנגוף, רבין והבימה, והמעבר מהחלל התיאטרוני הסגור למרחב הציבורי הפתוח חולל היפר-חשיפה של האינטראקציה הזוגית שנרקדת בין השניים והעצים את חוויית ההתבוננות על רגעים אינטימיים של 'ביחד'. בהיבט המופעי, המפגש בין הפרטיטורה הריקודית הקיימת לכוריאוגרפיה של הרחוב יצר ציר חושי נוסף: רגעים שבהם תנועת ההולכים ושבים מתמזגת עם זו של שינפלד ולאור או לחלופין, יוצרת לה מקצב מנוגד, לצד אירועים ספונטניים של 'התערבות' המציאות בהתרחשות הפרפורמטיבית - פעוטות שחוצים פתאום את הגבולות המסומנים של ה-'דירה' או נביחות של כלבים שמתעוררות בתגובה לתנועה בלתי צפויה. במובן זה, החיבור של המופע החי עם המרחב העירוני העצים את התקשורת הייחודית שיוצרים שינפלד ולאור עם צופיהם גם באולם התיאטרון, כשתחושות של הווה מיידי וקירבה בלתי אמצעית צפו בצורתן המזוקקת באותם רגעים שבהם אנשים פשוט נעצרו - כדי להתבונן, להתמסר ולהיות שותפים לגילויי אנושיות.

עבודתה של יסמין גודר, אני פה, ניצבת על התפר החמקמק שבין מיצב לפעולה השתתפותית: 50 גברים ונשים הטביעו את גופם/ן בצבע על גבי בדים לבנים בהשראת סדרת ה-'סילואטות' של האמנית הקובנית אנה מנדייטה, והתוצרים נתלו בגן יעקב בכיכר הבימה. הצבתם של הבדים באזורים ובמפלסים השונים של הגן העשירה את הצבעוניות של המרחב והוסיפה לו טקסטורות, ואף ביססה בו מתח מפרה בין ניגודים - טבעי וסינטטי, תנועה ונייחות - תוך הדגשת הדינמיקה בין נוכחות להיעדר, במובן זה שהבדים הם גם זיכרון לגופים שהילכו בגן וגם עדים לאנשים שכבר החלו לחזור אליו. אל מול הדימוי החזותי של קווי-מתאר-הגוף, קשה שלא לחשוב גם על עבודותיו של איב קליין, אך בעוד שאצלו גילם המעשה האמנותי את המפנה מאובייקט ציורי לפעולת הציור, הפרקטיקה של גודר היא בבחינת הגשמת אינטראקציה משותפת בתנאים שאינם מאפשרים מפגש ומגע ישירים. כך יצר ההשאטאג של שם העבודה מעגל ראשון של חוויה קולקטיבית, ובעקבותיו הפכה פעולת ההצבה של הבדים להכרזה חומרית-פרפורמטיבית של גודר והמשתתפים הבלתי-נראים-אך-נוכחים על התמקמותם המחודשת במרחב יחד.

סימני גוף ודרך. אני פה - יסמין גודר. צילום: דור קדמי

קשישים עם מחלות רקע, עבודתה של נעמי יואלי עם יוסי מר חיים, פרופ' שמעון לוי ויובל מסקין, מציבה במרכז המרחב הציבורי דווקא את נציגי הקהילה שהודרה ממנו מראשית משבר הקורונה - בני הגיל השלישי. ארבעת הפרפורמרים מוקמו ב-'אזור סטרילי' מוקף מחסומים בגינת דובנוב (שקשה שלא לתהות אם הוא קשור רק להיערכות הטכנית לאירוע או משמש כתפאורה שמדגימה באופן קונקרטי את הצירוף "מכלאות זקנים" שמסקין מציף כחלק משיתוף תובנות הקורונה שלו), ומציגים 'ערב הווי ובידוד' שבנוי כמסכת הכוללת קטעי הקראה, דקלום ושירה. במסגרת זו נע המופע בתחכום בין נוסטלגי לאירוני, פאתוס ומודעות עצמית, דרך שזירה של אטריבוטים המייצגים את סמלי ה-'ישראליות של פעם' (הדגל, טקס הבאת ביכורים, מפוחית וחליל) עם תוכן עדכני ואקטואלי עבור מדורת השבט העכשווית, דוגמת שיר ברכה לחברים הסינים מווהאן ו-reenactment של מופע הכנת עוגת יום העצמאות של הגב' נתניהו.

שיכון ותיקים. קשישים עם מחלות רקע - נעמי יואלי. צילום: דור קדמי

לצד העיסוק באדם, בלטה גם הפרספקטיבה של העיר בכמה עבודות: הֵיכָל וָעִיר, כרזה שעיצב להב הלוי, היא האחרונה בסדרה של 20 פוסטרים שיצר לאורך תקופת הקורונה, ובמסגרת האירוע הוצבה על לוח מודעות בשדרות רוטשילד וגם חולקה על-ידי הלוי לעוברים ושבים. כמו כל כרזותיו, גם זו הנוכחית מתבוננת באופן ביקורתי במציאות היומיומית דרך הטקסט והדימוי החזותי: ברוח התקופה, דמותו של האמן מופיעה כפורטרט עצמי עטוי מסכה, ועליו מוטבע מלל במבנה שירי אשר מציף הוויה מנוגדת לזו שעולה מתוך שירו של אלתרמן, שממנו שאובה כותרת הכרזה. וכך, בניגוד למימד מנחם שנוכח בשיר ערש ובא לידי ביטוי במקצב החוזר של הצירוף "ושקט, שקט הס" או "הירגעו תולדות פרס", להב הלוי ממלל כרוניקה אפרורית של עיר בהסגר - "ראיתי את עירי נבוכה / מהוססת שותקת מושתקת / נפסקת" - ומציף את שגרת אי-תנועה של אנשיה: "ספרתי שאריות יומיום [...] אמדתי מרחק וצעדים".

נרטיב אחר ואופטימי ניתן לראות בסדרת הציורים חיות ואלישע שיצרה אילנה זפרן בחצרות הבתים ברחובות חיים ואלישע ו-ורבורג. זפרן לקחה שפה אסתטית מוכרת של המרחב הציבורי - ציורי גירים על מדרכות - ושכללה אותה לשלוש רצועות קומיקס שכל אחת מתמקדת בחיה אחרת: ברי הברווז, צפריר הצפרדע ואורנה הארנבת. ברוח דימויי המציאות ששטפו את הרשתות החברתיות ומהדורות החדשות והציגו את כניסתן של החיות למרחבים העירוניים שהתרוקנו מאדם, גיבורי וגיבורות הקומיקס של זפרן הן אנושיות למדי ומנהלות שגרה תל אביבית טיפוסית: ברי מתלבט לגבי אפשרויות הטיסה בזמני קורונה, אורנה שמחפשת גזר מופנית על ידי חתולה מקומית למכולת השכונתית של אלברט וחנה, ונהג מיואש אפילו פונה אליה כדי לשאול אם היא יוצאת מחניה.

טבע עירוני. חיות ואלישע - אילנה זפרן. צילום: דור קדמי

גם עבודתם של תמר שמש ונמרוד ז'ק אליעזר, Home_Street_Home, מציפה את אחד מ-'סיפורי העיר' דרך התבוננות רפלקסיבית על המושג 'בית': פינת סלון שעשויה מקרטון - ובתוכה גם הפרטים שהופכים חלל זה לבית ספציפי כמו נעלי בית, ספרים ושלט טלוויזיה - הוצבה בשדרות בן ציון, גלויה ופתוחה בפני העוברים והשבים. היפוך ההגדרות של פרטי וציבורי הטעין מחדש את האיכויות הנקשרות לקרטון, שהפך מחומר ארעי ומתכלה לדימוי של יציבות וקביעות, אך רבדיו העמוקים נחשפו במלואם דרך ערמה של גלויות שמונחות על שידת ה-'סלון', וצולמו על-ידי חסרי בית כחלק מפעילות המיזם החברתי "people of the streets" שמעניק כלים אמנותיים, כמו הצילום, לקהילות שוליים על מנת לאפשר להם לתעד את סיפורם. בדרך זו הגלויות מטעינות את הסלון האנונימי בשם וביוגרפיה, וחושפות את המבט על העיר של אלה שלרוב שקופים בה.

השפעות הטכנולוגיה, והאופן שבו עיצבה מחדש את הווייתנו, נוכחות גם כן אצל מספר יוצרים. 28 נשיקות שקניתי בקרייגסליסט, וידאו ארט שיצרה שחר קרמר, מפקיע את פעולת הנשיקה מהקשרה האינטימי וממקם אותה כמוצר צריכה בעולם שבו התרבות החומרית הלכה ונעלמה כמעט לחלוטין בשל חוסר היכולת לחוש בה. הצבת הוידאו במסכים החיצוניים שעל בניין הסינמטק הריק הציגה פורמט ישים של הקרנה בתקופה שאינה מאפשרת להתקהל במבנה סגור, אך בעיקר מדגישה עד כמה הורגלנו לחוות את העולם דרך ריבועי זום קטנים שמשעתקים דמויות ודימויים. באופן דומה, המיצב Mind Over Matter של דניאל לנדאו הוקרן על היכל התרבות השומם מאדם, ובכך נתן גם הוא ביטוי לתנועת האמנות מהפנים אל החוץ וליחסים החדשים שהיא מכוננת עם הקהל, שבבסיסם האפשרות לנוע איתה ולא רק לצפות בה. במובן זה, המיצב הוא הזמנה לנצל את החזרה למרחב כדי להתוודע למרווחים, זוויות וחומרים שקיימים בו אך לרוב נותרים סמויים מן העין.

החיים כריבוע זום. 28 נשיקות שקניתי בקרייגסליסט - שחר קרמר. צילום: דין אהרוני רולנד

שקיעה נצחית, מיצב וידאו שיצרו ליאור זלמנסון ויואב ולד, הוא פעולת משך שמתהווה באמצעות חיבור לפלטפורמת skyline אשר מאפשרת להקרין צילומים בזמן אמת מכל מקום בעולם. במובנים רבים, נדמה כי העבודה מגיבה, בין היתר, לקרקוע הפיזי שנוצר בשל מדיניות השמים הסגורים ומנצלת פרקטיקה טכנולוגית שכבר אומצה כשגרה - 'טפט' הלוקיישן בזום - כמנגנון מופעי שמציע פתרון לכמיהה האנושית לטייל בעולם. בהתאמה מצליחים זלמנסון וולד לעצב חוויה שהיא ויזואלית וגם חושית: מימד הזמן המשובש שאפיין את תקופת הקורונה בשל עצירת התנועה האורגנית של החיים הופך למתיחה יזומה של אחד מרגעיו הקסומים של היום - שקיעה - והצופה מוזמן לשהות מרצון בשטח ההפקר שבין יום ללילה, ובמצב הסף שבין גבולות גיאוגרפיים, ולהתמסר על כוס ערק וצלילים מהוואי לשרשרת מתמשכת של שקיעות, ואפילו להנציח את עצמו איתן בסלפי.