ומה אעשה בחרב הזאת? - אנחליקה לידל

במסגרת פסטיבל ישראל 2017

לאחר כמעט ארבע וחצי שעות של דיבור שוצף, צרחות אימה והתפרצויות גופניות אחוזות דיבוק - מעין מלחמת התשה של הקול והגוף עם עצמם ועם הקהל - מסיימת אנחליקה לידל את המונולוג שלה במשפט: "כל מה שנשאר לי הוא צווחה ארוכה. אני אסרב לאכול את הסעודה האחרונה. שקו לי בתחת, נתראה בדיסנילנד". דווקא באותו רגע אפוקליפטי, שנראה כמו קיצם של כל הקיצים, מתחיל על הבמה מעין טקס קולקטיבי של התחדשות שמפיח לרגע שביב של תקווה; כאילו מהחושך הגדול, מהתהום העמוקה ומהאופל הטוטאלי תיברא האנושות מחדש ותחל את מסעה שוב. ואולי, רק אולי, המסע הזה יסתיים הפעם אחרת.

"ומה אעשה בחרב הזאת?" הוא חלקה השני של "הטרילוגיה של האינסוף" אותה מציגה לידל בשלוש השנים האחרונות. היצירה מתייחסת באופן ספציפי לשני אירועי אלימות קיצוניים שהתרחשו בפאריס: הראשון הוא הרצח המזעזע שביצע ב-1981 הסטודנט היפני איסאי סגוואה אשר ביתר את גופתה של חברתו לכיתה ואכל אותה; והשני הוא מתקפת הטרור בנובמבר 2015, שבמסגרתה אירע גם הטבח במועדון הבטקלאן שבו נרצחו למעלה ממאה איש. מכאן, שנקודת המוצא התכנית של לידל היא הנגיעה - שלא לומר חפירה ואפילו סיבוב עמוק של הפגיון (המטפורי) בבשר החי - בקצוות רגשיים ובמצבי קיצון, גישה שמניבה אסתטיקה, איכויות פרפורמטיביות ומבעי גוף קיצוניים לא פחות.

היופי שבכיעור, הכיעור שביופי. צילום: Anne-Christine Poujoulat

ואכן, עולמה הבימתי של לידל נדמה לתת-מודע שמקיא מתוכו ללא רסן את כל הדימויים והתכנים האפלים ביותר שמודחקים בנפש האנושית: נשמעים בו תיאורים מייסרים של גילויי אלימות מזוויעים ותשוקות חולניות, ונראים בו רגעים מתישים של הלקאה עצמית, אוננות ופעולות גופניות המבוצעות ברפטטיביות אובססיבית על גבול השיגעון. יחד עם זאת, הרוע (האנושי) והגועל (החומרי) אינם מובאים בצורה חד-ממדית ומוחלטת אלא מועמדים בכל רגע נתון אל מול יופי, אסתטיות, תרבות ופגמים אנושיים שהם דווקא מכמירי לב ומעוררי הזדהות, על כל הפרדוקסליות שמשתמעת מכך. כך, למשל, לכל אורכה של סצנה שבה שמונה פרפורמריות בלונדיניות קופצות, מרטיטות, נוגעות ומאתגרות פיזית את גופיהן העירומים - ואפילו עוטפות, מלטפות ומטיחות בהם זרועות תמנונים קטנים וחיים - רקדן אסיאתי עובר באלגנטיות מצדה האחד של הבמה לצדה האחר, ומבצע אלמנטים מתוך הבלט הקלאסי בדיוק מוקפד.

קריאת התגר של לידל כנגד השכלתנות האנושית (והמערבית, בעיקר) שנוטה לחוות ולפענח את העולם מתוך גישה דיכוטומית של טוב/רע ויפה/מכוער היא במידה רבה הכוח המניע של יצירתה וזו שמחוללת את האפקט הלא שגרתי שלה. שכן, החיבור בין ערכים ודימויים שנתפסים כמנוגדים זה לזה מעורר מנעד מגוון של תחושות - בלבול, תמיהה, אי-נוחות - שכולן בו-זמנית מבעיתות ומהפנטות. טלטלה רגשית זו עולה למראה פרפורמרים אסיאתיים שאוכלים בברבריות דגים חיים שמתחלף בדימוי בראשיתי של אדם וחוה (במעין ווריאציה של אם ובנה) על רקע קונסטרוקציית פרחים מרהיבה ביופייה, או למשמע שיר החיזור התמים "מלגניה" מהפולקלור הספרדי שבמהלכו מוקרנות תמונות גופה מבותרת באכזריות.

מה נעשה עם האופל הזה?

טשטוש הגבולות הזה הופך את היצירה לדמוית-חלום (dreamlike), בדומה ליצירות פוסט-דרמטיות רבות שמעצבות עולמות חושיים, פרגמנטריים וקולאז'יים מאד, שאינם מצייתים למבניות הלינארית והסיבתית של תיאטרון מסורתי. אך אצל לידל, התוכן הוא כל-כך בלתי נתפס שהחלום נוטה להרגיש לפרקים כמו סיוט או הזיה שלא ניתן להיחלץ מהם, היבט שיש לו השפעה מכרעת גם על תחושת הזמן: בדומה מאד למצבים תודעתיים גבוליים של מודעות/הכרה חלקית, אנחליקה לידל משבשת את האופן שבו הצופה חווה את משך המופע באמצעות מיצוי טוטאלי - ואולי אפילו מעבר לטוטאלי, אם קיים מצב כזה - של מילה, קול ופעולה, כך שהזמן מתכווץ, נמתח ואפילו עוצר מלכת.

תחושה זו מועצמת גם מעצם היותו של המופע אינטר-טקסט מורכב חוצה גבולות, ז'אנרים ועולמות. הוא מחבר בין אירועי מציאות לעולם הבמה, תיאטרון ומחול, מופע ופרקטיקות של טקס; הוא ממזג בין מזרח למערב, אמנות גבוהה ותרבות פופולרית, פילוסופיה, כתבי קודש והיומיום; הוא תופר יחד דימויים שמתכתבים עם נשים ארכיטיפיות כמו ונוס הישנה של טיציאן ואולימפיה של מנה, הזרועות המושטות קדימה בתחינה ב-"קפה מילר" של פינה באוש, ודמותו האייקונית של לוחם השוורים הספרדי; והוא מפגיש את הגוף החי והנוכח ב-"כאן ועכשיו" עם חפצים, הקרנות ומילים. אינסוף של מילים.

העומס החזותי והחושי בעבודתה של לידל מהדהד במידה רבה לתפיסתו התיאטרונית של אנטונן ארטו - "תיאטרון האכזריות". ארטו ביקש ליצור תיאטרון מטה-פיזי שיקשר את האדם אל האינטואיטיבי והרגשי דרך אמצעי מבע לא-מילוליים - חפצים, תנועות, תנוחות ומחוות. הוא טען כי רק דרך הרגש, ובעיקר הסבל, יוכל האדם לעבור תהליך של זיכוך/היטהרות ולגעת באמת: "אני מציע אפוא תיאטרון שדימויים פיזיים אלימים כותשים ומהפנטים בו את רגישותו של הצופה" (ארטו, 1996 [1932]). ברוח חזונו של ארטו, השפה הבימתית המטלטלת של לידל אכן דוחקת את הצופה אל הקצה הרגשי והחווייתי, אך נדמה כי היא גם יוצרת אדפטציה משלה לרעיון "תיאטרון האכזריות" דווקא דרך שימושה הייחודי במילה המדוברת: היא אינה טקסט אינפורמטיבי שעומד אל מול הגופני/הבימתי אלא אפיק נוסף ליצירת חוויה רגשית, שכן הדחיסות, המשך, הטונאליות וכמובן התוכן שהיא מעבירה, הופך אותה עצמה למנגנון שמצוי בין הקולי בעבודת הסאונד לפרפורמטיבי במיצג. כלומר, המילה היא הכלי, הדימוי, המשמעות והאמירה.

עד הסוף המר. צילום: Christophe Raynaud de Lage

האכזריות חסרת העכבות והמונומנטליות המיתית של "ומה אעשה בחרב הזאת?" מגשימות את עוצמתה כיצירה פוליטית - רלבנטית ואקטואלית לימינו אנו. שהרי כמו הטרגדיות הקלאסיות שעסקו בדילמות אנושיות גדולות מהחיים, כך מציפה גם אנחליקה לידל את המימדים הראשוניים והקדומים ביותר שלנו כבני אדם - יצרים ותשוקות, אלימות והרס - וחושפת דרכם את הקשר הסבוך והנצחי בין העבר להווה, הנשגב והנתעב, האמנות והחיים. אך כשלידל שואלת "על מה נשוחח כשתיגמרנה המלחמות?" קשה שלא להסיט את המחשבה מהרמה הכלל-אנושית אל הזירה המקומית שלנו, ולתהות האם לא התמכרנו עדי כדי כך לכאב, לדיכוי (של עצמנו של האחר) ולכיעור שכבר איבדנו את יכולתנו להתחבר מחדש אל שאר הרוח שיציל אותנו מהאבדון.

#כתבותנקראות #פרסום #פרפורמנס #אנחליקהלידל #ומהאעשהבחרבהזאת #פסטיבלישראל