השימוע - רננה רז

בשנת 2014 סערה החברה הישראלית בעקבות מכתב תלונה שכתבה ספיר סבח, תלמידת יב' בתיכון אורט טבעון, לשר החינוך דאז שי פירון בו טענה כי המורה שלה לפילוסופיה ולמחשבת ישראל, אדם ורטה, מבטא בכיתה "דעות של שמאל קיצוני". המכתב פורסם במלואו בעמוד הפייסבוק של חבר הכנסת לשעבר דאז, מיכאל בן ארי, וגרר גל של איומים והסתה נגד ורטה. בהמשך הוא הוזמן לשימוע שבו נכחו נציגי המערכת: מירב עטרי, סמנכ"לית משאבי אנוש ברשת אורט; לאה קליינמן, האחראית האזורית; ואבי שוורץ, מנהל תיכון קריית טבעון. השימוע הוביל לפיטוריו של ורטה.

את הקלטת השימוע, שעלתה לרשת האינטרנט כשהתפוצצה הפרשה, הפכה היוצרת רננה רז למופע אותו היא מגדירה "אירוע האזנה מחדש". בדומה למיצב סאונד שבו חומרי המדיום הם קולות וצלילים וחוויית הקהל מתהווה מתוך פעולת ההקשבה, עבודתה של רז ממוקמת על התפר שבין עבודת קול לפרפורמנס, ובמסגרתה ארבעת השחקנים (אמיתי יעיש בן אוזיליו, עופר עמרם, נעמי פרומוביץ' ורננה רז) משמשים בעיקר כערוצי העברה של תוכן המופע - הקלטת השימוע - באמצעות חזרה מדויקת בזמן אמת על המילים שנאמרות להם באוזניות.

הטקסט כגיבור, השחקנים ככלי השמעה. צילום: כפיר בולוטין

הבחירה הדרמטורגית המרכזית שמיישמת רז היא החלשה של פוטנציאל ההזדהות עם האירוע התיאטרוני על מנת שלא להסיט את הקשב מהטקסט שנאמר. כפועל יוצא מכך, המופע מתקיים בחלל נקי ופונקציונאלי שאינו מבנה תחושה של זמן ומקום ספציפיים, ויחד עם זאת עדיין מרפרר בקומפוזיציה שלו לאירוע שימוע שמתקיים בחדר ישיבות. בנוסף, ארבעת השחקנים לבושים בצורה זהה (חליפות שחורות) ונמנעים מלגלם את הדמות שאותה הם מדבררים. הפיצול בין השחקנים לדמויות יוצר אפקט מנכר שמשאיר את הצופה מרוחק מהסיטואציה ולא מעורב בה רגשית. במובן זה, ובדומה מאד לטכניקת ההראייה או הדגמה (demonstrating) שיישם ברכט בתיאטרון האפי שלו, עבודתה של רננה רז מציגה פרקטיקה פרפורמטיבית אחרת - השמעת הדמות.

לאורך המופע מופעלים מנגנוני הזרה נוספים, כמו החלפה אקראית של פתקי הדמויות שהשחקנים מדבררים, כך שנמנעת ההיווצרות של דמויות סגורות/מגובשות וגם נחסמת האפשרות לזהות שחקן מסוים עם דמות ספציפית, במיוחד לאור העובדה שהשינויים בדברור הדמויות אף חוצים אבחנות מגדריות (ברגעים רבים רננה רז "משמיעה" את דבריו של אדם ורטה, למשל). למעשה, החלפת הפתקים מכוונת את הצופה להבין כי אין דמויות כשם שיש דעות, תפיסות עולם ומערכות כוח, והן מגולמות בתוך הטקסט - הפרוטגוניסט האמיתי של העבודה. מתוכו ניתן לזקק משפטים רבים שהחיבור ביניהם חושף את הקונפליקט הערכי והדרמטי של הסיטואציה: "למורה אסור להביע את הדעות שלו", "האיסור הוא על מניפולציה ושכנוע", "אין שום סיבה שתהיה הסתה נגד מורה מבלי שתהיה תגובה מצדכם", "להגיד שדיבור על זכויות אדם זה עמדה פוליטית זה חמור מאד", "תלמידים הם אלופים בהוצאת דבר מהקשרו", "אנחנו לא יכולים שתלמידים יהיו הקריטריון אם עברנו על הנהלים", ועוד.

להאזין גם למה שלא נאמר - "השימוע" של רננה רז

מהלך השימוע אף נעצר באחד הרגעים, ומילותיה של רננה רז שמדובררות על-ידי עופר עמרם ממקמות את ההתרחשות במרחב ובזמן חדשים, חיצוניים לאירוע, ומחזירות את השחקנים לתהליך העבודה בחדר החזרות. במסגרת זו, עמרם-בשם-רז מציף בפני השחקנים (וכנגזרת, גם הצופים) תובנות על אופיו של השימוע כמסגרת פרפורמטיבית ועל מאפייני השימוע של אדם ורטה כעולם בדיוני ספציפי. הוא מצביע, למשל, על התנהלות בעייתית של המערכת שנובעת מכך שלאדם ורטה נאמר ללא הרף כי התנהגותו מנוגדת לתקנון אך מעולם לא מוזכרים הסעיפים הספציפיים שמהם חרג בדבריו ובמעשיו. עמרם גם מסב את תשומת הלב לאלמנטים הדרמטיים שקיימים במקרה עצמו ומבססים תחושה כי הסיטואציה "כתובה" באמצעות יד מכוונת של במאי: לדוגמא, מוסיקת צלצול הסלולרי של מנהל אורט טבעון הינה "wings of change", שיר שנכתב על נפילת הגוש הסובייטי ובשל כך מצוי בקונפליקט ערכי עם התכנים שעולים בשימוע.

לקראת סיום בוחרת רננה רז לחזור ולהפעיל בצורה מודגשת את מרכיבי המופע ולמקד את תשומת הלב בחוויה הרגשית של אדם ורטה בתוך השימוע. במסגרת זו היא מפצלת את ארבעת השחקנים לשני זוגות שמדבררים לסירוגין את ורטה ועטרי, כך ששוורץ וקליינמן הופכים, למעשה, לקהל פנימי שעד לשיח בין השניים ובוחן את הדינאמיקה ביניהם. יתרה מזאת, לאחר שהשחקנים מוציאים את האוזניות ולמעשה עוברים מדברור ההקלטה לאמירה מתוכננת של טקסט הדמויות, הופך האירוע למופע: הכוריאוגרפיה מציבה בצידו האחד של השולחן את רז (ב-"תפקיד" אדם ורטה) ובצידו האחר את יתר "הדמויות" וכך מדגימה את מערך הכוחות בין המערכת לבין הפרט; העבודה הקולית, שבמסגרתה שלושת השחקנים אומרים יחד את אותו הטקסט, מפקיעה את המילים מדמות מסוימת והופכת אותן לטקסט שמייצג את הממסד; והעיבוי הצלילי מעביר את המועקה שהסיטואציה יוצרת, כפי שורטה חווה אותה.

כוריאוגרפיה של שימוע. צילום: כפיר בולוטין

הרגע הקריטי ביותר מבחינה דרמטית מתרחש כאשר נאמרים דבריה של מירב עטרי "אני בטח לא אתן לך דף נייר ואגיד לך "תכתוב!...", אך שניים מתוך ארבעת השחקנים במופע מציבים דף לבן לפני צופים שיושבים ליד שולחן הדיונים המרכזי, לוקחים את ידם ומניחים בתוכה עט, ואוחזים בה כדי לגרום להם להתחיל לכתוב. שם מתגלה כוחה של ההאזנה כפרקטיקה מופעית אשר מאפשרת לחלץ מתוך הטקסט את הסב-טקסט התוכני, הרגשי והערכי שלו, ובעיקר - מתחדדת המודעות למתח הדק והמשמעותי עד מאד בין פעולת השמיעה, שמייצגת קלט ניטראלי של תכנים וצלילים, להאזנה - הקשבה מכוונת שמאפשרת לשמוע גם, ואולי בעיקר, את כל מה שלא נאמר.

#פרסום #מופעמחול #כתבותנקראות #השימוע #רננהרז #אדםורטה