Continu - כוריאוגרפיה: סשה וולץ | ביצוע: Sasha Waltz & Guests

במסגרת עונת המחול, בית האופרה תל אביב

הכוריאוגרפית הגרמנייה סשה וולץ הקימה את להקתה Sasha Waltz & Guests ב-1993, ובמסגרתה יצרה עבודות ששיקפו גישה בינתחומית למחול שמתבטאת, בין היתר, בחיבורו לאמנויות אחרות כמו אופרה, תיאטרון וארכיטקטורה. בין השנים 2000-2002 יצרה מעין טרילוגיה (S, Körper ו-noBody) שהציפה מימדים שונים של הגוף האנושי, ובעיקר את המתח בין הווייתו הפרטית לערכים החזותיים, התרבותיים והמגדריים המקובלים של מה שנתפס כגוף החברתי. בפרויקט Dialogue 09, שהתקיים ב-Neues Museum בברלין וב-Maxxi Museum ברומא ב-2009, הציגה וולץ עבודות מחול סייט-ספסיפיק בהן הודגש הדיאלוג בין הריקוד למקום באמצעות קשרים אסתטיים בין מבנים כוריאוגרפיים, קווים ותנועות של הגוף וצבעוניות הבגד למאפייניהם האדריכליים והחזותיים של חללי ההתרחשות.

את Continu יצרה סשה וולץ ב-2010 על בסיס החומרים התנועתיים של העבודות במוזיאונים, אך נראה כי גם הדקדוק הפנימי של המרחב המוזיאלי זלג אל הבמה, והיצירה היא, במובנים רבים, הזמנה להתבונן בגוף המחולל כאובייקט פלסטי וחזותי בעל נפח, משקל, צורה, צבע ובעיקר - תנועה. בהתאמה, שני חלקיה המובחנים של היצירה נבדלים זה מזה קודם כל בצבעוניות, ובנויים כמו לוח צבע שהולך ומתבהר בהדרגה: החלק הראשון כהה ונשלט על-ידי גווני שחור וחום, ובעיקר כחול-סגלגל שמנחה גם את עבודת התאורה, ולעומתו בולט החלק השני בטונים הבהירים שבאים לידי ביטוי ברצפה הלבנה הבוהקת ובביגוד שהוא ברובו לבן וצבע עור/גוף. ברוח זו, נדמה כי גם את המהלך הכוריאוגרפי שמוצג בכל חלק עיצבה וולץ כמו חוויה ציורית משתנה: תחילה ניתן מבט-על שלוכד את הבמה כשדה של צבע, ובהמשך נחשפים הפרטים והדקויות בתוכו.

קהילה מחוללת שדה של צבע. צילום: יח"צ

תנועת הקבוצה בולטת כדימוי החזותי המרכזי בחלק הראשון: תמונת הפתיחה מציגה דבוקה צפופה של גופים כפופים לפנים שזרועותיהם "מטיילות" על הרצפה כמעין ישויות עצמאיות, ובהדרגה מתפתחת תנועתו של הגוש כשלם - הפרטים בתוכו מתחילים להתרומם באיטיות, להניף זרוע ולהרים מרפק, כשהם עוברים לסירוגין בין יוניסון לקאנון. רצף זה מבוצע מספר פעמים ומתגבש לכדי תנועה סיבובית שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ומייצרת אינרציה שתהדהד לכל אורכו של חלק זה בווריאציות שונות - ריצה במרחב, גלגולים על הרצפה ומבנה המעגל - ואלו מבססות תחושת דחיפות וצורך פנימי של הגוף, והנפש שבתוכו, לנוע. בתוך כך, איכות התצורות הקבוצתיות, שלפרקים נראות כסוחפות את היחידים בעל כורחם, וברגעים אחרים - מלכדות אותם לכדי קהילה רוקדת, היא אינטנסיבית מאד ומורכבת מרצפים תנועתיים חוזרים, שחלקם מבוצעים בהפרדה בין גברים לנשים, מה שיוצר הדהוד מעניין לעבודות קנוניות בתולדות המחול, לרבות פולחן האביב של פינה באוש.

בכתם הצבע הנע שיוצרת הקבוצה מתגלים רגעים שמטעינים את הדימוי החזותי בתוכן רגשי. כך, למשל, פיצול המעגל לזוגות שלובי זרועות כמו חושף את שרשרת האטומים שבבסיס הצורה, אך גם מתפתח לכדי דינמיקה שבמסגרתה אחד מבני הזוג מכסה שוב ושוב את פניו, בעוד השני מנסה לחדור למרחבו הפרטי. החזרה הקבוצתית על מחוות מסוגננות נחווית בסצנות מסוימות גם כהמחשה פיזית לאופן שבו דפוסי תנועה "חיצוניים" מוטבעים בגופו של היחיד והופכים לריטואלים נוקשים: מספר רקדנים מציגים סדרה של תנועות מקוטעת, מעין אנימציה חיה, שמייצגות מצבים אנושיים של התפרקות רגשית - רקיעות רגליים, אצבע מאשימה, ידיים מטלטלות באוויר ופרצופים כעוסים. תמונת הסיום מובילה את המהלך לשיא, ומציגה התרחשות אלימה שעוברת אסתטיזציה: הרקדנים עומדים בשורה ו-"מוצאים להורג" על-ידי צעקה של רקדן שמכוון אליהם את זרועו כאקדח. למרות הפטאליות של המחזה, נדמה כי הזוג שממשיך לרקוד יחד בין הגופים שקרסו וחרף הצעקות החוזרות שמבקשות לעצרו, או הגבר שממשיך לרוץ על הבמה גם לאחר שהאישה הוכרעה, הם בבחינת הגשמה פיוטית למשפטו של גליליאו גליליי: "ואף על פי כן נוע תנוע".

בפתיחת החלק השני ניכר שינוי חזותי משמעותי בתמונה הבימתית: הבמה עמוסת הרקדנים מצטמצמת לגופו של רקדן אחד, שניצב מול הקהל וחוקר את גופו עד לקצוות - אצבעות רגליים וידיים נעות לסירוגין ומחוללות תהודה של תנועה גלית ומעגלית מהשוליים למרכז, מהחוץ אל הפנים. אליו מצטרפים ארבעה רקדנים נוספים שבמובנים רבים חוזרים לדימוי הפתיחה של הגוש הנע, אך כעת נחשפים ביתר בהירות האינדיבידואלים בתוך הקבוצה ומאפייני גופיהם הייחודיים. בהמשך מתווספים כלל רקדני הלהקה ונוצרת התרחשות כוריאוגרפית שמבוססת על מוטיבים מתוך החלק הראשון - אינרציה מעגלית, רצפים חזרתיים, מבנים קבוצתיים שנשברים לפרקים על-ידי היחידים שפורצים מתוכם - ואלו מועצמים על-ידי אלמנט נוסף, הצבע, שמוטמע בבמה באופן "חי", מתוך ובאמצעות תנועת הרקדנים על פני המרחב. בהדרגה מתמלא הלבן הבוהק בכתמי אדום ושחור, ואלו הופכים לעקבות גם על גופי הרקדנים - מחוללי הפעולה, והפלא.

ללכוד את עקבות התנועה. צילום: יח"צ

טיפולה של סשה וולץ בבמה דומה לאופן שבו צייר עובד עם קנבס ולא במקרה גם ניתן לזהות ב-Continu הדהודים ליצירות אייקוניות בתולדות האמנות: מעגל הרקדנים בחלק הראשון מזכיר את הדמויות המחוללות על הרקע הכחול בציורו של הנרי מאטיס מ-1909, הריקוד, אשר מציג את התנועה האקסטטית כביטוי של התפרקות רגשית ושחרור מכבלי התרבות. באופן דומה, הבמה מלאת הצבעים בסיום מזכירה את הצורות המופשטות והצבעוניות העזה בקומפוזיציה VIII של וסילי קנדינסקי מ-1923, שבאמצעותם כוון האמן לעורר חוויה חושית מלאת עוצמה. עם זאת, נדמה כי מעבר ליצירת אפקט של תמונה שמתעוררת לחיים, חיבורה של וולץ לציורי דווקא מבקש לחשוף אמת עמוקה על המחול, וזו מתגלה במלוא יופייה כשהרקדנים מעמידים את המשטח שעליו רקדו מול הקהל, בדומה ליצירה במוזיאון, כמו מבקשים לומר - ריקוד הוא בעצם ציור, והגוף הוא המכחול.