גופים פועמים אל החופש

דיסקו, בייבי! – ניב שינפלד ואורן לאור

בכורה בפסטיבל מחול שלם

דיסקו, בייבי!, עבודתם החדשה של ניב שינפלד ואורן לאור, היא מופע-הרקדה המבוצע לצלילי פלייליסט של להיטי הסבנטיז, וחוגג את תרבות הדיסקו תוך אישור הרלבנטיות שלהם לכל גוף, בכל נקודת זמן. חלקים מגרסה ראשונית של העבודה הוצגו בתחילת 2023 תחת השם Freak Out במסגרת דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר), תערוכה פורצת דרך שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל אביב, והרחיבה את ההגדרה המקובלת של אובייקט מוזיאלי כך שתכלול מגוון רחב של פעולות פרפורמטיביות חיות. בסוף חודש מרץ השנה עלתה דיסקו, בייבי! כעבודה מלאה במסגרת פסטיבל מחול שלם בירושלים (לאחר שנדחה מחודש אוקטובר), וחודש לאחר מכן בבכורה תל אביבית בתיאטרון תמונע.   

שוב הדיסקו כאן. צילום: אפרת מזור

התבוננות על דיסקו, בייבי! בתוך רצף היצירה של ניב שינפלד ואורן לאור מזמינה לחשוב עליה כהמשך, ואף פיתוח, של עבודתם הקודמת, ART ATTACK, באופן בו היא מגשימה בפועל את המוטיבציה הראשונית שהניעה את שינפלד ולאור: יצירת מחול אימרסיבית, קרי – כזו שמציעה חוויה חושית במיוחד השואבת את הקהל לתוכה, כך שהוא משתתף וחווה את המופע מבפנים ולא רק צופה בו. ART ATTACK נוצרה במהלך מגפת הקורונה ולכן הותאמה למגבלות הריחוק, כך שרק בסיומה הצופות/ים מוזמנים לשבור את ההפרדה המוסכמת בין במה לקהל, ו'להיכנס' אל מרחב הפרפורמרים כדי לרקוד עימם. בדיסקו, בייבי!, ההרקדה היא כבר עיקרון כוריאוגרפי מארגן הנשען על פורמט המכונה 'בל מודרן' (Bal Moderne) שפותח על ידי מישל רילאק (Reilhac) ב-1993, מתוך שאיפה לחזור אל הרעיון של ריקוד קולקטיבי כפרקטיקה חברתית, ולהנגיש באמצעותו את המחול העכשווי לקהל רחב. בצורתו המקובלת, האירוע נמשך מספר שעות ובמהלכו כוריאוגרפים ופרפורמרים מקצועיים מלמדים קטעי ריקוד קצרים ופשוטים יחסית שאינם דורשים ניסיון קודם, והנוכחות/ים מבצעים אותם יחד. כך נוצרת סינתזה בין פעולה של יצירה מקורית המשמרת ערכים אמנותיים של מחול, להקשר הפופולרי שהפורמט מציע ומיושם בדמוקרטיזציה של רחבת הריקודים.

בדיסקו, בייבי! של שינפלד ולאור, נשמרים תנאי היסוד האלו, אך המהלך המתהווה גם מניע את הקהל תדיר מעמדה של צופה למשתתף, ומלומד לפרפורמר. זאת, באמצעות שזירה של  חוויות תנועה שונות לאורך האירוע, לדוגמא: חימום משותף בהנחיית שינפלד, המכין את הגוף לריקוד, ממקם אותו בנוחות במרחב, ומחדד את הקשב שלו לגופים לידו; ולימוד כוריאוגרפיה על ידי לאור, שנסמך על דימויים פיזיים יומיומיים ותרבותיים המכוונים לסייע בהטמעת רצף התנועות בגוף. יתרה מזאת, לכל אורך מופע-ההרקדה מתקיימות גם 'פריצות' של נאמברים כוריאוגרפיים המבוצעים בהרכבים משתנים על ידי ארבעת הפרפורמרים (עירד אבני ואביגיל שפריר, יחד עם שינפלד ולאור) ומציגים מורכבות ווירטואוזיות, לצד זמן שניתן לריקוד חופשי ומאפשר לקהל לחוות הנאה בלתי אמצעית מהגף שזז לצלילי המוסיקה, ומהאינטראקציה החברתית שנוצרת מתוך התנועה המשותפת. בתוך כך, למרות שהקהל נע (או מונע) בין 'מצבי' הנוכחות המשתנים, המעורבות (engagement) שלו בקונטקסט הפרפורמטיבי כמכלול נשמרת כל הזמן. איכות חווייתית זו מעידה על המהות האימרסיבית של האירוע, וממחישה גם את התהוותו כשלב נוסף בעיסוקם המתמשך של ניב שינפלד ואורן לאור בתקשורת עם הצופה ובמיצוי החיוּת של מופע החי. שכן, דיסקו, בייבי! מופיע את עצמו גם ברגעים שהפרפורמרים אינם נמצאים במרחב ההרקדה, משום שהקהל הוא זה שממשיך לקיים אותו, וככזה הוא מהווה מעין מחקר-פעולה בדרמטורגיה של קהל ובאינרציה האנרגטית של מופע.  

בעוד שבפורמט ה'בל מודרן' נלמדות כוריאוגרפיות של יוצרות/ים עכשוויים המגיבים למוסיקה פופולרית מוכרת מתוך 'ארגז האפשרויות' של שפתם התנועתית, מרחב המחול האימרסיבי שניב שינפלד ואורן לאור יצרו מעוצב בהשראת סגנון ספציפי שהבחירה בו ממשיכה אף היא את הפרקטיקות המופעיות שהשניים החלו לחקור בעבודתם הקודמת. במרכזן, תרגום של חומרי השראה מקודדים-תרבותית לאיכות פרפורמטיבית: ב-ART ATTACK, הגוף המופיע מבטא את ההתרסה המגולמת במניפסטים מכוננים של האמנות ומחשבת התרבות לאורך המאה ה-20, והאנטי-ממסדיות של מוסיקות ה-New Wave, הפאנק והפוסט-פאנק שפרחו מסוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80; בדיסקו, בייבי!, הגוף מונע – וגם מניע – באמצעות ערכי היסוד של הדיסקו כסגנון מוסיקה, מחול ואופנה.

חוקר הקולנוע, התרבות והמדיה ריצ'רד דאייר, מסביר כי אחד ממאפייניו המובהקים של הדיסקו הוא ארוטיות פיזית במיוחד, המורגשת בכל הגוף (ולא רק באזורים המסווגים 'מיניים'), ומקבלת ביטוי אצל גברים וגם נשים (Dyer, 2002 [1979]). בדיסקו, בייבי!, ניתן לראות זאת בקטעי הריקוד של הפרפורמרים, המציגים פיזיות פלרטטנית ונטולת עכבות אשר מתמסרת לקונטקסט המופעי וחוגגת אותו. הכוריאוגרפיה כוללת מגע עצמי חושני, ליטוף של השיער והגוף, תנועה משוחררת של האגן והכתפיים, וקפיצות אקרובטיות. יתרה מזאת, הפרפורמרים מקיימים תקשורת רציפה עם הקהל בקטעים המבוצעים כמופע, וגם באלו שהם השתתפותיים: מבטים ישירים, מחוות חיבה או ליפסינג המופנים לצופה ספציפי/ת, והזמנה לחלוק יחד רגעי ריקוד קרובים. אך למרות שהדיסקו מוצג, ונחגג, באמצעות ביטוייו המוכרים, הוא גם ממוסגר מחדש דרך חיבורו למנגנונים כוריאוגרפיים שמזוהים עם סגנון ותקופה אחרים, וקשורים במובהק לשפה המופעית של שינפלד ולאור: בסיום הריקוד לצלילי "You Make Me Feel (Mighty Real)", למשל, ארבעת הפרפורמרים יוצרים 'סקור' של מחוות דיסקו שחוזרות על עצמן, ובליווי רמיקס איטי לשיר, הם סוחפים את הקהל לתנועה בשורות המתכתבת בבירור עם 'מצעד העונות' (המוכר גם בשם "The Nelken Line") מתוך ציפורנים (1982) של הכוריאוגרפית פינה באוש, מפתחת ז'אנר תיאטרון-המחול ששני היוצרים מושפעים ממנו רבות.    

תשוקה, נצנצים, גלאם. צילום: אפרת מזור

דאייר מצביע על הדיסקו כצורה של רגישות (sensitivity), שאפשרה לו בשנות פריחתו לדבר תשוקות וכמיהות אנושיות, וגם את קולות השוליים (האתניים או המגדריים) המודחקים בחברה, דרך האטיטיוד של הגוף. הארוטיות של הדיסקו, הוא טוען, "מאפשרת לנו לגלות מחדש את הגופים שלנו" כחלק מחוויית "האפשרות לשינוי" (Dyer, 2002 [1979]: 159). ברוח דברים אלה, ניתן להבין את הבחירה של ניב שינפלד ואורן לאור בדיסקו כהדהוד של היבטים חברתיים, ובעיקר אנושיים, המניעים את עשייתם, והתחדדו בעבודותיהם בשנים האחרונות מתוך תפיסתם את האמנות כפעולה של כינון 'אדם משתתף בעולם', במיוחד בנקודות זמן קריטיות של מאבק ומשבר. ואכן, מעט לפני הסיום של דיסקו, בייבי!, לאור עולה על הבמה ומחבר במילים את חומר הגלם מהעבר אל נקודת הזמן שלנו בהווה: "דיסקו הוא לא רק בידור. Disco is the sound of liberation [...] באירוע שאנחנו חוגגים את הדיסקו, אנחנו נזכרים בגופים שרקדו בתחילת שנות ה-70 במחתרת כדי לאפשר לגוף להיות כל מה שאסרו עליו [...] פעילת זכויות האדם קורטה סקוט קינג (Coretta Scott King) אמרה 'חופש אף פעם לא מוגן לנצח. צריך לזכות בו ולנצח בכל דור ודור'. אז עכשיו זה עלינו".

דמוקרטיזציה של רחבת הריקודים. צילום: אפרת מזור

על רקע אירועי השנה האחרונה, דברים אלה נחווים במידה רבה כמניפסט המתווסף לאלו שהוצגו ב-ART ATTACK, ומבטא את רחשי הלב של ניב שינפלד ואורן לאור כיוצרים עכשוויים הפועלים בתוך עולם/תרבות שמקצינים לרעה, ומדינה מדממת שנלחמת לא לגווע. לכן, כשם שהדיסקו החוגג את חירותו מול מציאות דכאנית היווה תשובה ללא מעט מהסוגיות החברתיות הבוערות בסבנטיז, המרחב האימרסיבי של דיסקו, בייבי! מציע את הצלילה אל הגופים הפועמים בקצב משותף, כמצפן שיוביל אותנו בחזרה לעצמנו ויעניק לנו כוח להיאבק על החופש, שגם בזמן הזה – אינו מובן מאליו.