המקום ינחם

פורטרטים בתנועה – וולקר גרלינג; בוקר שאינו נגמר – נורית דרימר;  אהבה מוזיקה (עכשיו!) – להקת יסמין גודר ודיקלה בערב משותף

במסגרת פסטיבל ישראל 2024 – 'הבור' | ניהול אמנותי: מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר

            פסטיבל ישראל התקיים השנה בצלם המדמם והמתמשך של אירועי ה-7 באוקטובר, ועמד בסימן הבור שלתוכו נפלנו: "נחבלנו בגופנו, בנפשנו, במקום הכי עמוק ורגיש שיש. ובבור יש שלל תחושות – כאב בלתי נתפס, אשמה, מראות שצילקו אותנו לעד" (מתוך האתר). ברוח זו, תכנית הפסטיבל בחרה להישיר מבט אל הנפילה ולחוות את התהום מתוך הבור עצמו באמצעות פתיחתו במוקדים שונים בנגב המערבי והגשמת שיתופי פעולה עם הגופים והיוצרות/ים הפועלים בו, וגם דרך עבודות העוסקות בשבר ואירועים מיוחדים המגלמים בתוכם אופק של ריפוי.

האמן הגרמני וולקר גרלינג יצר לפסטיבל גרסה מיוחדת של עבודתו המתמשכת מזה 20 שנה, פורטרטים בתנועה, במסגרתה הוא מהלך במקומות שונים בעולם, ומתעד אנשים עם מצלמתו לכדי פליפ-בוק (flip-book) – ספרון כרוך שניתן לדפדף בו במהירות ולראות את סדרת הצילומים בפורמט של אנימציה אנלוגית. המופע הבימתי הוא יומן מסע פרפורמטיבי, בו משתתפים גרלינג עצמו, המשתף את הקהל בסיפורים שמאחורי הרגעים המצולמים ובתובנותיו על המטען האנושי האינדיבידואלי והקולקטיבי הטמון בהם, והספרונים עצמם – בהם מדפדף גרלינג, ונותן לתוכן המוקרן על גבי מסך 'לדבר' את עצמו, בלי הסברים נלווים. הגרסה הישראלית התהוותה מתוך מפגשים שהיוצר קיים בארץ במהלך 10 ימים בחודשים מאי-יוני, עם אנשים ואתרים הקשורים בדרך כזו או אחרת ל-7 באוקטובר: מעוז ינון, יזם ופעיל שלום, שהוריו נרצחו בכפר עזה; בני משפחת אלקרנוואי מרהט שהצילו עשרות צעירים ב'נובה'; די ג'יי דרוויש, שבנו נרצח באותה מסיבה; הר הרצל ביום הזיכרון; הפגנה בשער בגין; מורי דרך יהודים וערבים מירושלים; מפונים מהצפון ומהדרום ועוד.

לדפדף את תנועת הרגשות. פורטרטים בתנועה – וולקר גרלינג. צילום: אופיר חייט

זמן הוא המנגנון הטכני המארגן בפורמט שפיתח גרלינג: כל פליפ-בוק נוצר בתוך מסגרת מוקפדת של 36 פריימים המצולמים במשך 12 שניות, וכל מופע בימתי מתבסס על חומרים שנוצרו במהלך צעידה ארוכה, לעיתים של חודשים, שבמהלכה התבונן ושוחח עם אנשים, ואף הראה להם את תוצריו הקודמים כמעין 'תערוכה נודדת'. החיבור בין תזמון למֶשֶׁך יוצר את הפואטיקה של פורטרטים בתנועה, שבגרסה הישראלית גם הניבה תובנות מדיומלית שאותה חלק היוצר עם הקהל: כאשר הציג תמונות של נופי הארץ, לא הציב בכולן צילום תקריב של פניו, משום שלא הילך בדרכים הידועות לנו – "הייתי כאן, אבל הרגשתי כמו מישהו שנגזר ממקום כלשהו והועבר לכאן", הוא מספר. למרות זאת, בעבודה ניכרת רגישות של מי שבחר לשהות, גם אם לזמן קצוב; להקשיב למילים של אלו שחוו ועדיין חיים בעיי חורבות, ולהתבונן בתהום – אך גם בתקווה – שמוטבעים בכל מבט, קמט או חצי חיוך. כאשר צופים בדימויים הנעים קשה שלא לחשוב על אדוארד מויברידג', ממבשרי אמנות הקולנוע, ומי שהמציא בסוף המאה ה-19 את הצילום הרציף דרך פיתוח מתקן הקרנת תמונות נעות (zoopraxiscope), שיצר אשליה של תנועה מחיבור של צילומי סטילס רבים. אך בעוד שמויברידג' כוון לחקור תנועה, נדמה כי וולקר גרלינג מבקש לתעד את תנועת הרגשות של ההווה הישראלי הסדוק, ובמידה רבה גם לדמיין תנועה עתידית של רוך, חמלה ותיקון. 

            עבודתה של נורית דרימר, בוקר שאינו נגמר, מסמנת כבר בכותרתה את המפתח הרעיוני שמוביל אותה: היא מוגדרת כ"אגדה על התנועה הפלאית והאינסופית של האבל" (מתוך האתר) וכשדרימר נכנסת לבמה, היא אכן ממקמת את עצמה בעמדה של storyteller המספרת "סיפור שמתחיל בסוף – סוף החיים", כפי שהיא מסבירה. ככל שהעבודה מתפתחת, מתברר כי הסוף הוא נקודת ציון כרונולוגית בחייה – מות אמה כשהיתה ילדה – אך גם מצב רגשי של מי שנותרה "לחיות בתוך האינסוף" שהאבל מביא עימו, כקו מקביל של 'היוֹת' בעולם' לצד החיים, המקיים בתוכם חסר/היעדר תמידי. כפועל יוצא מכך, הפעולה האמנותית של דרימר טומנת בחובה שני רבדים המזינים זה את זה, ומנכיחים 'מבטים' משלימים: היא טווה את האבל כאגדה באמצעות מנגנונים סיפוריים מקובלים (מעגליות מבנית של הנרטיב, חזרתיות על צירופים כמו 'יום/בוקר אחד') המשמשים למסגור חוויות מורכבות לילדים, ואף ממקמת את ההתרחשות בכל חלל התיאטרון כדי להעצים את המונומנטליות של הפרספקטיבה הילדית; והיא משתפת היבטים מתהליך היצירה – לרבות חיפושה אחר נפשות פועלות שהצטלבו, גם אם לרגע, בחייה – ודרכם חושפת באופן רפלקסיבי ומפוכח את רזולוציות העומק של ההתאבלות, מהפריזמה של אדם בוגר.

ללמוד לנוע לצד האבל. בוקר שאינו נגמר – נורית דרימר. צילום: אופיר חייט

ה'דמויות' באגדת המציאות של דרימר הן 7 נשים נוספות, שכל אחת מהן נושאת בתוכה אבל אישי: הבמאית נעמי יואלי, שבאחת מהצגותיה צפתה בילדותה עם אמה; רות זקן ומיכל אופיר, הבייביסיטר שלה מילדותה ואחותה; הרקדנית והכוריאוגרפית עינת גנץ, שאותה זכרה מחוג ריקוד; העיתונאית האקטיביסטית אורלי נוי, שאחר פועלה היא עוקבת בשנים האחרונות; היוצרת דני חליפה, שכמוה למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי; ואחותה, היוצרת ענת דרימר, שהיתה בסך הכל בת חצי שנה כשאימן נפטרה. נוכחותן במופע מוגשמת מתוך פעולת הבימוי היזומה של היוצרת, שלמעשה שזרה אותן כעת לתוך חייה – במציאות ועל הבמה. כל אחת משתפת את אובדנה הפרטי – אחות, בן זוג, אמא, בית או בת – ורצף הסיפורים מאיר על תדר הבדידות שהאבל משריש, ומשותף לכולן, כמו גם על האופן שבו זיכרון האדם שכבר איננו, כרוך בגוף ובחושים, וצף אך גם מעובד, באמצעות תנועה, מגע, צליל ועוד. כדרכן של אגדות, גם בוקר שאינו נגמר מביא את מסע הגיבורה להשלמה דרך מוסר השכל: כל אחת מהדמויות מציידת את דרימר, וגם אותנו הקהל, בתובנה על החיים שלאחר המוות – האפשרות להמשיך לנוע לצידו, הנחמה שבשותפות ובהשתתפות בצער, והבחירה שלנו לגרום לשמש לזרוח מחדש בכל יום.  

הכוריאוגרפית יסמין גודר והזמרת דיקלה חזרו לנקודת ציון משמעותית בתחילת דרכה האמנותית של כל אחת מהן במופע המשותף אהבה מוזיקה (עכשיו!), המהדהד לשם אלבומה הראשון של דיקלה משנת 2000, ממנו בחרה גודר את השיר "בוקר טוב" כמוזיקה המלווה לסולו שלה בעבודתה האייקונית אולם (בסיומה דיקלה גם הופיעה לייב), שהוצגה בפרויקט הרמת מסך 2001. עם פריצתן, שתי היוצרות סימנו את עצמן כבעלות קול מובחן בתוך הזירה שבה הן פועלות: הישראליות של דיקלה היתה שונה מזו המקובלת במיינסטרים המוזיקלי בשל הגוון של שירתה, והחיבור בין מאפיינים סגנוניים ערביים להפקה אלקטרונית; ושפת התנועה של גודר הביאה למחול הישראלי (העצמאי ובכלל) ייצוגי גוף חשופים ופגיעים, שהיו משונים ומעוררי הזדהות בו זמנית בשל האנושיות המזוקקת שתוקשרה דרכם. המפגש המחודש על הבמה בין גודר לדיקלה, הוגשם עתה לאחר תהליך עבודה ארוך, כשניכר מההתייחסות המפורשת להווה בכותרת המופע, כי היוצרות חוזרות לחומרים אישיים ומשותפים מפריזמה עכשווית, שנראה כי מכוונת להגיש לקהל את התדר המחבר ביניהן.

מופע כאנרגיה חיה. אהבה מוזיקה (עכשיו!) – להקת יסמין גודר ודיקלה בערב משותף

בחוויה המיידית, אהבה מוזיקה (עכשיו!) הוא קודם כל ספקטקל: התזמורת המלווה את דיקלה כוללת תשעה נגנים ונגניות, הלהקה של גודר מונה שמונה רקדניות, ושני האנסמבלים ניחנים בעושר סגנוני – כלי נגינה מגוונים, וגופים עם היסטוריות 'רקדניות' שונות. היבט זה, שמזוהה מאד עם נוכחותה ה'גדולה מהחיים' של דיקלה בהופעותיה, נדמה תחילה כניגוד לגולמיות המחוספסת שמאפיינת את השפה הכוריאוגרפית של יסמין גודר, ומתוקשרת בדרך כלל בחסכנות תיאטרונית ישירה ובלתי אמצעית. עם זאת, ככל שהמופע מתגלה בפני הצופה, התחושה המתחדדת היא שה'מוגזמוּת' הזאת היא דחיקה מרצון של הנגיעה בקצוות המובנית בתנועה ה'גודרית' למרחבים חדשים של נוכחות בימתית, וזו הופכת את הרקדניות ל'חיות רעות' שנוהמות ושרות, זורקות איברים לשלל כיוונים, מתפרעות ומביאות למיצוי מקסימלי את גופן והווייתן. בהתאמה, נראה כי גודר פרמה במודע את התבניות הכוריאוגרפיות הסדורות לטובת הגשמה קונספטואלית של המופע כאנרגיה חיה, פועמת ונטולת עכבות. לא במקרה, רבים מצופות וצופי המחול בקהל נעמדו ברגע מסוים בצידי תיאטרון ירושלים כדי לצלול אל השירה והריקוד עם גופם, ולהתמסר. המראה הזה, שלא מאפיין מופעי מחול בדרך כלל, מצליח לחדד משהו מהרלבנטיות של אהבה מוזיקה (עכשיו!) בתקופה הנוכחית, והוא חשיבותה של קהילה, שבהתכנסותה – כמו מעגל הרקדניות שפותח וסוגר את המופע – מעוררת בנפש מחדש את תאוות החיים ומאפשרת, גם אם לזמן מוגבל, לחגוג אותם.

אחד הנוסחים המקובלים לניחום אבלים ביהדות נפתח במילים "המקום ינחם אתכם". ברוח זו, פסטיבל ישראל 2024 לא רק מציב את עצמו כסולם "של ערכים, של מילים, של מעשים שיגביהו את המבט ואת האמונה שלנו" (מתוך האתר), אלא מציע את התיאטרון והאמנות כמרחבים של הבטחה אפשרית לצמיחתו המחודשת של המקום הגיאוגרפי-מוחשי מתוך ההרס.